מתחת לחגורה – סקירת העימות הנשיאותי הראשון בין דונאלד טראמפ לג'ו ביידן

אתחיל כהרגלי מהשורה התחתונה – העימות הנשיאותי הראשון בין הנשיא המכהן דונאלד טראמפ לבין הטוען לכתר וסגנו לשעבר של אובמה, ג'ו ביידן, היה מאוד דומה לשנת 2020 כולה –  מבולגן, מכוער ונטול בשורות מעודדות מבחינת ציבור המצביעים. גולת הכותרת של 96 הדקות הייתה הניסיון של טראמפ להשתלט על השיח על ידי שורה של הפרעות בלתי פוסקות אשר בסופו של דבר לא בהכרח יעזרו לו ביום הבחירות הקרב ובא.

העימות שהתקיים בקליבלנד אשר במדינת אוהיו החל ללא לחיצת היד המסורתית בין המועמדים בגלל נגיף הקורונה כאשר לכל אורכו היה קשה שלא לרחם על הציבור האמריקני שמוצא את עצמו מחויב לבחור בין שני מועמדים שלא הביאו עמם אופק של ממש. בפינה האדומה ראינו את הנשיא טראמפ שניסה לשדר דומיננטיות כוחנית ולהציג את ביידן כאדם שאינו כשיר להנהגה – ומצד שני היה זה ביידן שנראה די מהוסס בתחילת העימות אך צבר ביטחון לקראת ההמשך ונתפס כמי שאולי יצא טוב יותר מהעימות הזה (אם ממש מתעקשים לחפש מנצח).

האסטרטגיה של דונאלד טראמפ – אני נגד כולם

האסטרטגיה שבה בחר טראמפ הייתה פשוטה – אני נגד כולם. הנשיא לא הפסיק להפריע לביידן ומנע ממנו להשלים את תשובותיו במה שהפך די מהר לזירת מהלומות מילולית במסגרתה הטיחו שני המועמדים עלבונות מיותרים האחד בשני – שזה בערך הדבר האחרון שלו זקוק היה ציבור האמריקני בעת הזו. טראמפ אף הגדיל לעשות ומצא את עצמו מתעמת גם עם מנחה העימות כריס וואלאס שדוקא מגיע מרשת פוקס ניוז הרפובליקנית.

הלילה טראמפ ניסה להמשיך את מה שעבד לו לא רע בעימותים לפני 4 שנים מול הילרי קלינטון – להשליט דומיננטיות באמצעות שימוש בקולו העמוק ובמשפטים קצרים וקולעים שהוא מקווה שייחרטו בתודעת הקהל. עם זאת, הציבור האמריקאי היום מפולג עוד יותר מזה שהיה ב-2016  ובעיצומה של מגפה עולמית המצביעים מצפים לאסטרטגיה ברורה ומשנה סדורה – שזה הרבה יותר משורה של עלבונות מתחת לחגורה. מבחינת זמן מסך נטו טראמפ יצא עם ידו על העליונה – לא בטוח שזה יעזור לו בקלפי. 

אחת השאלות החשובות ביותר בכל עימות טלוויזיוני פוליטי היא האם מי מהמועמדים הצליח לשנות את דעתם של המצביעים ולהניע אותם לכיוונו. אחרי צפייה בעימות הראשון ספק אם זה אכן קרה אך כן ניתן לומר שמנקודת מבט תקשורתית, לציבור המצביעים הנייטרלי (לא זה הרפובליקני או הדמוקרטי המושבע) קשה יותר להזדהות עם מי שמשמיע עלבונות אישיים ומשפחתיים כלפי יריבו כפי שעשה טראמפ.

האסטרטגיה של ביידן – רק שיעבור בשלום

ג'ו ביידן הגיע לעימות הזה בידיעה שכמו כל טוען לכתר (על אף הסקרים המחמיאים לכאורה), הוא נמצא בעמדת האנדרדוג. לכל אורך העימות וללא קשר להפרעות של טראמפ, ביידן נראה מהוסס יותר ואף נאלץ להתמודד שעות ספורות לפני העימות עם טענת הרפובליקנים לפיה הוא נעזר באוזניה שבאמצעותה מנחים אותו איך להגיב בזמן אמת (למען הסר ספק – ביידן הכחיש את הטענה). לזכותו אגב יש לציין כי בניגוד לטראמפ, הוא יצר הרבה יותר קשר עין ישיר עם המצלמה ודרכה ישירות עם הצופים (בניגוד להתמקדות במנחה) – דבר חשוב מאין כמוהו בכל הקשור ליכולת להעביר את המסר שלך.

מלבד ההיסוס המתמשך בחלק מהתשובות, אחת הטעויות של ביידן נרשמה כשאמר בשלב כלשהו ש-"המפלגה זה אני". מדובר בטעות אסטרטגית משום שנכון לומר שביידן הוא מייצג המפלגה הדמוקרטית בבחירות האלה אבל אנחנו צפוים לראות את המשפט הזה מככב בתשדירים של טראמפ שיהפוך כעת כל התבטאות דמוקרטית בעייתית לכזו שמייצגת את הקמפיין של יריבו.  

ביידן יציין בעוד כחודשיים עוד יום הולדתו ה-78 והסיבה היחידה שהנתון הזה רלוונטי היא שמדובר באדם מנוסה מחד – אך גם כזה שיכול למצוא את עצמו מתקשה לעמוד בלחץ האינטנסיבי הכרוך בניהול מעצמת על (אגב, טראמפ בן 74). במובן הזה הזרקור צריך להיות מופנה לא רק לביידן אלא גם על סגניתו המיועדת, קמלה האריס, אשר עשויה למצוא את עצמה בעמדה משמעותית מאוד בעוד כחודש אם ביידן יבחר.  כשג'ו ביידן סיכם עם ריצה משותפת עם ברק אובמה ב-2008 הוא הציב לנשיא המיועד תנאי פשוט – להיות האדם האחרון שעמו יתייעץ אובמה לפני קבלת ההחלטות החשובות. אם אני קמלה האריס הייתי חותר להסדר דומה ולא פחות מזה.

בסיומו של העימות הנשיאותי הראשון המסקנה הברורה יותר היא שאף אחד מהמועמדים לא יכול לטעון לניצחון מובהק – וכעת הפוקוס יעבור למייק פנס הרפובליקני וקמלה האריס הדמוקרטית שייפגשו בעימות הסגנים שייערך באוניברסיטת יוטה בשבוע הבא. ואם כבר בפנס עסקינן, סביר להניח שאם הוא היה מופיע על הבמה מול ביידן – הוא היה גם לוקח את העימות בהליכה.